פרשת דברים ● הטחת בקורת ברמז

"במדבר בערבה מול סוף" ● משא הפרידה ● חטאים באסוציאציה ● תמציתו של ספר "דברים", המסתיים במותו של משה על הר נבו ● הוא נקרא לצאת למערכה נגד אחד מאויבי ישראל ● עקרון השוויון בפני החוק ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

השבת אנו מתחילים בקריאת החמישי בחומשי התורה. הוא ספר "דברים", הוא "משנה תורה", הוא משא פרידתו של משה מן העם, שם בערבות מואב - ימים ספורים לפני מותו הצפוי.

דרך ארוכה עשה האיש משה מן היום בו אמר לאלוקים, המטיל עליו את שליחותו הגדולה: "לא איש דברים אנכי" (שמות ד, י), ועד ליום בו עמד מול העם כולו. ו"אלה הדברים אשר דבר" (דברים א, א) אליהם. דרך, שהובילה מתהומות מצרים אל פסגות הר האלוקים. מחיי עבדות ונדודים במדבר אל שערי הארץ, כשמרחבי עבר הירדן מזרחה כבושים ומצפים להתנחלות העם.

ו"הדברים אשר דיבר" קולחים מפיו. דברים תוקפים ומלטפים, מלמדים ומזהירים, מנחמים ומאלפים. ברגעי פרידה אלו צף ועלה העבר כולו על תהפוכותיו. זו שעת המאזן. העת לעשות חשבון הנפש. לסקור את ההישגים ואת הכישלונות לחזק חישוקי אמונה. להתוות תכניות לעתיד - לתקופה שלאחר הכיבוש וההתנחלות. לשנן פעם נוספת באוזניהם את מערך המצוות. להזהירם מפני סטייה כלשהי מדרך התורה. ללמדם, כי הסטייה תובילם בסופו של דבר אלי חורבן וגלות. וכן, להפיח בלבם את כל תקוות העתיד - לאחרית.

זהו תמציתו של ספר "דברים", המסתיים במותו של משה על הר נבו.

השתקפות

ספר "דברים" מחולק לשלושה חלקים.

החלק הראשון כולל בקרבו הטפת מוסר לעם, והוכחתו על חטאם וטרוניות במדבר. כן נמצא בו, מחשבות הנביא משה על העולם, העם, ההיסטוריה, ארץ ישראל ועוד. חלק זה פותח בתחילת ספר "דברים" עד לסופו של פרק ד.

החלק השני, עניינו שיחזור חלק גדול ממצוות התורה, לעתים בתוספת טעם והסבר. גם מצוות שלא הוזכרו בספרים קודמים, נמסרו כאן. חלק זה פותח בפרק ה, ומסתיים בפרק כז פסוק ח.

החלק השלישי, הוא מסכת הקללות והברכות, שהן כחרב המתהפכת על ראש בני ישראל. הן התקיימו - גם הברכות גם הקללות - במלואן. מסכת זו היא עניינם של הפרקים האחרונים בספר "דברים".

למרבה העניין פותח חלק א' במלה "אלה" - "אלה הדברים" - (דברים א, א), כפתיחת ספר "שמות" - "ואלה שמות בני ישראל" (שמות א, א). חלק ב' (הוא חלק המצוות) הפותח במלה "ויקרא" - "ויקרא משה אל כל ישראל" (דברים ה, א) מקביל לפתיחת ספר "ויקרא", הפותח אף הוא במלה זו - "ויקרא אל משה" (ויקרא א, א). החלק השלישי בספר "דברים" פותח במלה "וידבר" - "וידבר משה והכהנים" (דברים כז, ט) והיא כפתיחתו של ספר "במדבר" - "וידבר" ה' אל משה" (במדבר א, א).

ללמדך, שבספר, "דברים" מתמצים כל תולדות ישראל כעם. תולדות שנחשפו בשלושת הספרים ("שמות", "ויקרא", "במדבר"). ספר "דברים" הוא ההשתקפות, הבבואה, בו מוארים, באור נבואתו של משה, חיי המדבר והענות - במלוא היקפם ועמקם (מתורתו של הגאון מווילנא, מובא בספר "הכתב והקבלה").

חטאים באסוציאציה

בערבות מואב נאסף העם כולו להאזין לדבריו האחרונים של משה. היתה זו שיחה מלב אל לב. מלבו של מנהיג ישיש, שעינו לא כהתה, אל דור חדש, יליד בן חורין של המדבר. דור, שלא טעם טעם גלות ועתה הוטלה עליו המשימה הגדולה - לכבוש את ארץ כנען ולהקים בה חברת מופת.

בשיחה ארוכה זו, חשף משה הרבה מן המתחולל בליבו פנימה. את הקשיים בהם נתקל בהנהגת העם הסורר וקשה העורף - "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א, יב), את שאיפתו ותקוותו הכמוסה, אולי בכל זאת, שמא, למרות הכל, יזכה ליכנס לארץ חמדת הלבבות. והוא לא מסתיר מהם, כי בעטיים נמנעה ממנו זכות זו - "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור... לא תבוא שם" (שם, לז).

לבו כבד עליו ברגעי פרידה אלו, על כל מה שעוללו, לא רק לו אישית. והנה, כך הוא מייסר אותם על חטאי העבר:

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר בערבה מול סוף, בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב" (שם, א).

פסוק זה אומר דרשני. דיוק זה בנתונים גיאוגרפיים - שלא כמקובל בתורה - קורא להסבר. מה גם שהנתונים לא מדויקים במלואם. כפי ש"אמר רב יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן" (רש"י בשם חז"ל).

וכן, לאיזה "סוף" הכוונה כאן, סוף בעבר הירדן מזרחה? היכן נמצא מקום שזה שמו?

אך מצינו במדרש:

"בעבר הירדן": מלמד שהוכיחן על מה שעשו בעבר הירדן.

"במדבר": מלמד שהוכיחן על מה שעשו במדבר. שהיו נוטלין בניהם ובנותיהם הקטנים וזורקים לתוך חיקו של משה ואומרים: בן עמרם מה פרנסה התקנת לאלו?

"בערבה": מלמד שהוכיחן על מה שעשו בערבות מואב (החטא עם בנות מואב).

"מול סוף": מלמד שהוכיחן על מה שעשו בים סוף שאמרו: "המבלי אין קברים במצרים".

"בין פארן ובין תפל: הוכיחן על דברים שתפלו על המן שהוא לבן שאמרו: "נפשנו קצה בלחם הקלוקל".

"וחצרות": הוכיחן על מחלוקתו של קרח.

"ודי זהב": הוכיחן על עגל הזהב שעשו, בשביל רוב הזהב שהיה להם" (ספרי ובדברי רש"י).

ובכן, לאור מדרש זה, לא מדובר כאן בציון נתונים גיאוגרפיים, כי אם בהעלאת שמות עמוסי זיכרונות קשים. משה מבטא את המלה "במדבר", ובאסוציאציה עולים חטאי המדבר. הוא מציין בפיו "בערבות מואב" ומיד הם נזכרים במארב הפיתוי שהציבו להם בנות מואב, שהסיתום לעבוד עבודה זרה. המלה "די זהב" מחייה בזיכרונם את עגל הזהב, לו סגדו. שיטת האסוציאציה הופעלה כאן כאמצעי להטפת מוסר.

מדוע? למה שפת רמזים זו? למה לא מלים ברורות, בוטות?

תשובת המדרש (הובאה ברש"י):

"סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל".

גם החוטא הוא אדם. חטאו החמור ביותר לא מתיר לפגוע בכבודו. גם בעת הטחת האשמות לא הכל מותר. תוספת קטנה של פגיעה בכבוד החוטא, מעבר לנחוץ כדי להעמידו על טעותו, אסורה בתכלית.

אם רמזים יספיקו, אסור לפרט ולהשפיל. משה רמז להם והם נרמזו. ועוד למדו מעצם תוכחתו המרומזת, כבוד אדם מהו.

השוויון כעקרון

עקרון השוויון בפני החוק בולט היטב בציוויו הבא של משה:

"ואצווה את שופטיכם... שמע בין אחיכם ושפטתם צדק... לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש" (שם א, טז-יז).

מכל ההלכות הנובעות מפסוקים אלו, נציין את המתייחסות לשוויון של הקטן והגדול:

"שיהא חביב עליך דין פרוטה כדין של מאה. שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרונה."

"שלא תאמר זה עני הוא וחברו (התובעו לדין) עשיר ומצווה לפרנסו את העני. אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות."

"שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכיוצא לחוץ אומר לו (לעשיר) תן לו, שאתה חייב לו" (רש"י ע"פ התלמוד).

פסוקים אלו, אמנם, מדברים בחובות השופט העברי. אולם, טוענים הוגי המוסר, כל אדם הוא בעצם שופט. בכל הליכות חייו הוא חותך דברים. דן את עצמו ואת הזולת וקובע עמדה. פלס משפט הצדק חייב, אפוא, להיות תמיד בידו.